החוויה החוץ גופית הראשונה שלי
ביום הולדתי ה25 כשאני בשבוע ה28 (חודש 7) בסריקת מערכות מורחבת גילינו שההריון לא תקין והמליצו לי "להוריד" את העובר בעקבות ריבוי מומים וגידול שמאוד ברור בסריקה (בעורף של העובר) שמשהו לא תקין.
אני באינטואיציה שלי ידעתי! ידעתי! שהם צודקים! אז, עדיין לא הייתי מחוברת כמו היום לעולם הרוח אך בדיעבד מאוד קשובה לאינטואיציה. (לא לרעשים מבחוץ של אנשים שאמרו אולי לאאא).
ואז החלה מסכת ריצות בכדי לסיים את החוויה כמה שיותר מהר.
נקבע תאריך לזירוז לידה ושבוע אחרי אני בבית חולים בהריון מתקדם צועדת לבית חולים בידיעה שאצא בידיים ריקות.
באותו הרגע נכנסתי לסרט
באותו הרגע התנתקתי מהגוף
מאותו הרגע בעלי הוליך אותי
מאותו הרגע כלום לא נוגע
מאותו הרגע אני התנתקתי מעידית
מאותו הרגע כלום לא נוגע
מאותו הרגע השמיעה שלי היא דרך הפרשנות וההובלה של בעלי.
היום אני מספרת לכן את "הסרט שלי" את הסרט שבו רגעים אני פוגשת את גופי את עידית ולרגעים צפה מעליו. אני יודעת לתאר מה עבר על "עידית" ואיך היא אפשרה לחוויה להתקיים.
מעידית ביקשו לעלות למיטת הטיפולים חיברו לאולטראסאונד וכמו בבדיקת מי שפיר אך להבדיל פה הוזרק ישירות ללב חומר שיעצור את ליבו של העובר. אמרו לעידית להסיט מבט מהצג ואני רציתי להיפרד שם אני ועידית נפגשנו לאחת ואפשרנו להישיר מבט אל הצג לראות את פעימות הלב מאיטות ופוסקות.
אז התחיל תהליך הלידה. עידית התבוננה ברופא במבט מזוגג ואני מרחפת מעל כאילו רואה סרט אימה ומוקירה תודה לבעלי ששם מניח את ידו הגדולה על לחיה כי זה מה שהרגיע אותה מאז ומתמיד.
הכניסו את עידית לחדר במחלקת נשים חדר פרטי שכאשר תלד לא תצעק ותפריע לאחרות.
רגעים ששם עידית ואני נפגשנו היו ברגעים שאמרתי לבעלי "שאף אחד לא ייכנס אלי רק אתה!" ועליתי.
המשפחה הקרובה ניסתה להיכנס אך הוא הדף בטענה שאני ישנה. ראיתי אותם מציצים מהדלת חווים את כאבי אך חסרי אונים. אותי זה קצת הצחיק ועידית היתה נאמנה ועצמה עיניים כאילו ישנה.
שם היינו אני עידית ויוני בעלי.
היד שלו על לחיינו (שלי ושל עידית) ואנחנו בשקט עידית מסוממת מטשטוש ואני מביטה בה וגאה בה בהחלטה.
אז זה התחיל הכאב והצירים שעידית חוותה בשקט ובהשלמה יוני כבר לא היה שם אני לבד עם עידית חוות את הפרידה והלידה של הנשמה הקטנה שבחרה להעביר שיעור עצמתי עם ריפוי ענק.
האחות הביאה קופסה ביקשה מעידית שוב להסיט מבט אך אני ועידית נפגשנו שוב "רצינו להיפרד" נתנו הצצה קטנה וראיתי איך האחות מניחה אותו בקופסה ואז היא אישרה " יקרה, כבר עכשיו לפני הבדיקות יכולה לומר שעשית נכון!"
אני נפרדתי שוב מעידית אני צפה מעלי ומחבקת את עידית הכאובה, עידית בוהה אל החלל ומחכה ליוני שיכנס ויניח את ידו על לחיה. תוך שניה הוא שם אז גם אני ועידית נפגשנו שוב מתמסרות לכף ידו הגדולה. אז אמרתי לו תביא את אור ביתנו (אז בת שנתיים) אני רוצה לצאת בידיים מלאות.
למחרת אור הייתה מחובקת בידיי ובליבי כשאני מחוברת לעצמי ויצאנו ביחד מבית החולים.
למי שקראה עד כאן תודה גדולה שאפשרתן לי לשתף חוויה שלא פתחתי 23 שנה. חשבתי שזה יהיה בקלות אך זה בהחלט הציף אותי ולאורך כל הכתיבה בכיתי וקינחתי את האף עכשיו אני באמת שלמה ומחוברת לאני ועידית .




